מיקומך באתר

1. תרבות: גלריה
2. ביקורת סרטים

גם הפעם העלילה היא החלק שפחות מעניין את ניקולס וינדינג רפן, אלא ש"הגיהנום שבפנים" המעורפל והביזארי רחוק ממיטב יצירתו

ניקולס וינדינג רפן מת למשך כחצי שעה. הבמאי הדני, שנודע בזכות סרטים מסוגננים ואלימים־סהרוריים ("דרייב" כדוגמה מוכרת), סיפר כי ב–2023 ליבו נדם והוחזר לפעום במכות חשמל. כך חלק עם העיתונות בפסטיבל קאן האחרון, בחודש מאי, והוסיף כי מאז הוא מרגיש שזמנו קצוב וחייו הוענקו לו בשנית.

לכן זנח את הפרויקטים הטלוויזיוניים שלו ("מבוגר מכדי למות צעיר" באמזון, "קאובוי קופנהגן" בנטפליקס) ושב לקולנוע עם "הגיהנום שבפנים". סרטו הראשון מזה עשור, מאז "דוגמניות ושדים", שיוצא לאקרנים בדיוק שלושה עשורים אחרי סרט הביכורים המסעיר שלו, "פושר". זה שהיה התחלה של טרילוגיה וגם של קריירה מבטיחה, שהתממשה רק במקטעים לצד כמה מעידות.

העלילה היא לרוב החלק שהכי פחות מעניין את הבמאי. הוא ממחיש זאת בתסריט של "הגיהנום שבפנים", שאותו כתב על בסיס חווית הכמעט־מוות שלו ובשיתוף הכותבת־מפיקה אסתי ג'ורדני (הסדרה Vida). העלילה כולה מתרחשת במרחב מופשט, אפוף ערפל ואורות ניאון, בין מבנים מרשימים ובני אדם שמתנהגים כמו בחלום ביזארי. יש מעט נקודות של ריאליזם להיאחז בהן, בסיפורה של שחקנית בשם אל (סופי תאצ'ר) המגיעה לבית מלון מפואר לרגל צילומי סרט מדע־בדיוני. את הסוויטה היא חולקת עם שחקנית חדשה בשם האנטר (קריסטין פרוסת) ואחת ותיקה יותר, דומיניק (הוואנה רוז ליו), שקרובה לגיל של אל. בעבר היו חברות טובות, היום דומיניק נשואה לאביה של אל, ג'וני (דוגארי סקוט), אמן רב השפעה ומפלצתי בהתנהגותו.

המקום כולו רדוף בידי ישות זדונית אף יותר, "איש העור". מדובר ברוצח סדרתי של נשים, לכאורה בעל כוחות על־טבעיים. הגיבורות חושבות שצפו בו בפעולה, וגיבור נוסף מנסה להתחקות אחריו. זהו טוראי קיי (צ'רלס מלטון), איש צבא שכאשר הסרט עוקב אחריו משתנה הסגנון: קו העלילה של הנשים ממשיך את הסיוט המעוצב שבמרכז "דוגמניות ושדים", אף הוא סרט על אינטריגות בהוליווד וסודותיה האפלים; המעקב אחר טוראי קיי וחיפושיו אחר הרוצח לובש כפפות העור מערבל בין פילם נואר, ג'יאלו (אימה איטלקית) ובעיקר סרטי יאקוזה, כולל דיאלוגים ביפנית. בדומה לסרט אחר של הבמאי שהתרחש באסיה, "רק אלוהים סולח", על צבעיו העזים והאלימות הברוטאליות. "הגיהנום שבפנים" מזכיר את שני הסרטים האלה של רפן, יותר מאשר יצירות מהוללות כמו "דרייב" או "ברונסון".

את אפקט הלילה הנצחי מרככים התאורה בתוך המלון, קלושה אך חמימה, ובעיקר הליווי המוזיקלי. באופן לא אופייני, לא רק מוזיקה אלקטרונית אמביאנטית אך רגשנית, אלא יצירה קלאסית־רומנטית במהותה. מרוב מפלי כינורות ונבל אפשר לקרוא את המתרחש כסיפור אגדה מכושף, שמגניב מעת לעת צלילים עוכרי שלווה. על ההלחנה חתום פינו דונאג'יו האיטלקי, אגדת פסקולים מאז שנות ה–70 שעבד בין היתר עם בריאן דה פאלמה ("קארי") וניקולס רוג ("המבט"). הוא מצליח לגוון סרט בעל אסתטיקה מובחנת.

הפסקול מאותת לקהל להבחין במוטיבים מתוך שלל אגדות עם. חלקם בולטים ממילא, כמו אם חורגת מרשעת או דקירת מחט גורלית, אחרים צוברים משמעות רק בסמיכות לזיהוי אחר. למשל הגיבורה העוטה שכמייה אדומה בשלב מאוחר, ובכך מטעינה בדיעבד סצינה קודמת שבה הדמויות הנשיות דיברו ב"שפת הזאב". רפן מבקש להשיב את האימה לסיפורי עמים ולהשיל את המתיקות שדבקה בהם כאגדות לילדים.

בדרך להשגת מטרתו, העמומה יחסית, הבמאי לא תמיד סומך על הקהל. מצד אחד, הוא דורש סבלנות אין קץ. סרטו כאילו מתנגן במהירות מופחתת: הסצינות מזדחלות, התנועות איטיות והדיאלוג משתהה. מצד אחר, כוונות המשורר החזותי מובנות באופן שאינו מצריך הסבר בזכות אווירה כמו־חלומית קודרת, התרחשויות מבעיתות או מלל בוטה. לדוגמה, אל אומרת על אביה כי הוא "חושב שלשכב עם נשים בגילי יקרב בינו וביני" (ציטוט מהזיכרון). בצירוף טוראי קיי, המחפש אחר מי שגזל ממנו את בתו, ברור כי הסרט מושתת על יחסי אבות ובנות ומודלים פגומים: האחד נוטש תדיר והאחר כשל להגן. בחיבור למוטיב האגדה האפלה, המודלים של נסיכות אפשריות נעים בין מרד תמידי מצד אל, השגת השליטה של דומיניק, או נאיביות מוחלטת כמו של האנטר.

המילה Daddy נאמרת בסרט מספר פעמים גם לא בהקשרים משפחתיים, אלא מיניים. כי כרגיל אצל רפן, הסרט הוא קטלוג פטישיסטי של יצרים ותשוקות. את סצינות המין הספורות הוא מביים כמו רגעי אימה, בדגש על מאבק, כיבוש וכניעה. לעומתן, את סצינות הפעולה בכיכובו של קיי הוא מביים כאילו הן סצינות סקס ומדגיש גופים רוטטים, נוזלים ניגרים ואיברים נחדרים. אין להשוות את סרטו לקולנוע ההזייתי של דיוויד לינץ', מתאים כאן יותר אלחנדרו חודורובסקי כנקודת ייחוס.

האלימות נעשית גרפית יותר ככל שהסרט נמשך, בסתירה מוחלטת לרגע מוקדם שבו מצלמות הגיבורות את סרט המדע הבדיוני שבתוך העלילה. אז האלימות מצועצעת ומלאכותית, כהמשך ליחסים בין הדמויות. שוב מציג הבמאי את הוליווד בפרט ואת תעשיית הסרטים בכלל כממלכת הצביעות. הפגנת פגיעות מצד כל דמות היא הודאה בחולשה ובעקיפין הזמנה לשלוט באופן כוחני. זו לא ממש ביקורת נוקבת והבמאי כבר ניסח את הרעיונות הללו באופן חד בסרטיו הקודמים.

בכלל, "הגיהנום שבפנים" אינו יצירה שלמה או מוצלחת של רפן. הוא מבקש לשוב לכושר בימוי דווקא על ידי הישענות חזקה מדי על אלמנטים מסרטיו הקודמים בשינויים קלים, כמו סידור מחודש של אותם רהיטים באותו החדר. התוצאה תחוויר עבור מעריציו בהשוואה לגוף יצירתו, אבל אינה פסולה מהיסוד. אין מחסור עכשווי בבמאים יומרניים עד גיחוך, כפי שמוכיח "דיגר" שעלה לאקרנים בישראל באותו סוף שבוע כמו "הגיהנום שבפנים". אבל ניקולס וינדינג רפן לפחות מגבה את הצורניות המלוטשת שלו במספיק תוכן מטריד ומשונה. גם כשהוא מועד, הוא מועד בסטייל. שרק יהיה בריא.

"הגיהנום שבפנים". בימוי ותסריט: ניקולס וינדינג רפן. בבתי הקולנוע