התשובה לשאלות האלה נלמדת מוקדם. בבית, בבית הספר, בצבא ובעבודה אנחנו לומדים עד כמה מותר לנו לשאול, לערער ולהתערב. בתרבות הישראלית מרחק הכוח נמוך, וההיררכיה מתפקדת כהמלצה בלבד. התואר או המדים של האדם שמולנו מעניקים לו חסינות מועטה מביקורת. הישראלי הממוצע פועל ברגע שהוא מזהה שמשהו משתבש, בלי לחכות לאישור מבעל סמכות. אם דלת תא הטייס צריכה להיפרץ, הוא לא ימתין להודעה במיקרופון מראש צוות הדיילים. לזה מצטרפות שנים של מסגרות, צבא, תנועות נוער ומילואים, שמחנכות לגודל ראש, לחתירה למגע ולפתרון בעיות בשטח בלי הוראות מדויקות מלמעלה.

וזה הישראלי שכולנו מכירים. זה שנדחף בתור, מתווכח עם המאבטח בכניסה ובטוח שהוא מבין יותר טוב מהטייס, מהרופא ומראש הממשלה. תמיד יש לו מה להגיד, הוא נכנס לעניינים של אחרים ומשוכנע שיש לו הצעה טובה יותר.

החוצפה הישראלית היא מטבע בעל שני צדדים. הצד היום-יומי שלה מעצבן, קולני ופוגע בסדר הציבורי. הצד השני שלה הוא אלתור, תושייה, ובעיקר הסירוב להיות קורבן סביל שממתין להוראות פינוי בזמן שהספינה שוקעת. אותה תכונה בדיוק מפעילה את שני הצדדים.

אנחנו אוהבים להתלונן על החוצפה הישראלית. ואז מגיע רגע שבו רוצים לידנו בדיוק את הישראלי הזה.