וחבל, כי ההקשר הזה מעניין הרבה יותר כשהוא עולה מעצמו: כשלאמב מודד הצלחה במספרים, כשהמערכת מגלה שסקס מוכר עיתונים, כשהכותרת מתחילה להיות חשובה יותר מהסיפור. ברגעים האלה הסרט חד, אבל כשהוא מסביר לנו שזה בעצם העולם של 2026, הוא נהיה מאולץ.

זה גם מה שמבדיל אותו מסרטי העיתונות הגדולים באמת. ב"ספוטלייט" המתח נולד מהשאלה אם יצליחו להוכיח את הסיפור. ב"כל אנשי הנשיא" - אם יצליחו להגיע אליו. כאן אף אחד לא מחפש את האמת. במובן הזה "Ink" קרוב יותר ל"רשת שידור" (1976) או אפילו ל"חיית הלילה" (2014): התקשורת כבר לא רק מתעדת את המציאות, היא לומדת איך לייצר ממנה מוצר.

אז לא עפתי על "Ink". הוא פחות עמוק ממה שהוא חושב, ופחות חתרני ממה שהוא נראה. אבל הוא גם סוחף, מצחיק, מכוער במקומות הנכונים ומבוים באנרגיה שמצליחה לסחוב שעתיים. "Ink" יגיע בדצמבר למספר מצומצם של בתי קולנוע, בין היתר כדי לעמוד בתנאי הזכאות לעונת הפרסים, וב-8 בינואר 2027 יעבור למסך הביתי ויעלה בנטפליקס.