מיקומך באתר

1. דעות
2. מאמר מערכת

תיראו מופתעים: השבוע הודיע בנימין נתניהו כי ישראל דוחה את מסמך 15 הנקודות המוכר כמפת הדרכים ביחס לעתיד של רצועת עזה, וכי צה"ל לא יבצע נסיגה מעזה לפני "פירוק אמיתי" של חמאס מנשקו, כולל נשק כבד ונשק קל.

למי שעוד מעז לזכור לנתניהו (או חלילה להזכיר לו) את "נאום בר־אילן" — הוא דאג להבהיר שכל עוד הוא ראש הממשלה, לא תקום מדינה פלסטינית "לא בעזה ולא ביו"ש".

אסור לשכוח לרגע, שנתניהו לא חושב על עתיד המדינה או האזור, ואפילו לא על היחסים עם ארצות הברית. ערב בחירות, נתניהו מדבר קודם כל אל הבייס. מבקש להרגיע אותו ולשכנע שבכל מה שנוגע לפלסטינים, אין ימני קיצוני ממנו, ומנסה לרצות את שותפיו בשולחן הממשלה, אחרי שאיתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק מחו בפניו.

למרבה הכלימה, תגובת האופוזיציה מסתכמת, כרגיל בנושאים אלה, בשתיקה רועמת. עמדותיו של נתניהו ושותפיו ידועות, וההתנגדות שלו צפויה. הבעיה היא, שהמפלגות המבקשות להחליף אותו אינן מציגות תשובה ברורה לשאלה מה הן יעשו אחרת בעזה ובגדה המערבית.

הן מבקרות את ניהול המלחמה, תוקפות את הממשלה על החלטותיה ומזהירות מפני המחיר הבינלאומי, אבל נוכח דחיית המסמך של מועצת השלום איש מראשיהן אינו פוצה פה.

האופוזיציה אינה מעזה להתייחס לרצועת עזה שלא כאל סוגיה צבאית. גם אם פירוק חמאס מנשקו הוא יעד ביטחוני לגיטימי, ברור שהוא אינו תוכנית מדינית. מי ישלוט ברצועה? מי ישקם אותה? מי יבטיח את ביטחון תושביה? מה יהיה הקשר בין עזה לגדה?

גם באשר לגדה לא מונף דגל מדיני אחר. ההתנחלויות מעמיקות את אחיזתן, המתנחלים מציבים עוד ועוד עובדות בשטח — אתמול הם אף תקפו צוות של "הארץ" — ומחבלים באפשרות להסדר. ולמרות זאת, הנושא הפלסטיני לא קיים בשיח בהקשר מדיני.

למעשה, כל אלה שרוצים להחליף את נתניהו מיישרים איתו קו בתפישת הסרבנות או ההתעלמות, הגם שהגישה הזאת גררה את ישראל אל עברי פי פחת.

מי שמבקש להחליף את נתניהו אינו יכול להסתפק בהבטחה לנהל טוב יותר את אותה מדיניות. הבחירות הקרובות הן גורליות, אין על כך עוררין, אבל הגורל שיוכרע בהן איננו רק גורלם של הישראלים.

שלוש השנים האחרונות הוכיחו, שהסכסוך הישראלי־פלסטיני אינו עניין שניתן לדחוק לשוליים.