אם היה לי רק שקל אחד על כל הפעמים ששמעתי בתקשורת את הטיעון המופרך 'מי שמתנגד לשיתוף המפלגות הערביות בקואליציה פוסל 30 אחוז מאזרחי ישראל', הייתי יכול להמשיך לחיות את חיי ברווחה כלכלית רגועה.

פסילת המפלגות הערביות לא נובעת מגזענות של פסילת ערבים, כמו שניסה גדי איזנקוט לרמוז באמירה האומללה שלו 'גם הליכוד רוצה לצרף את יוסף חדאד' (יוּסֵף חדאד, למי שעוד לא מכיר, הוא ערבי-ישראלי נוצרי בן 41, פעיל הסברה ציוני בישראל ובעולם, פעיל חברתי במגזר הערבי בישראל הפועל לחיבור החברה הערבית לחברה הישראלית.

בשנת 2003 החליט להתנדב לצה"ל בעקבות הפיגוע במסעדת מקסים באותה שנה, ושירת בחטיבת גולני. סיים קורס מ"כים בהצטיינות ושירת כמפקד וסמל מחלקה בגדוד 51. במהלך מלחמת לבנון השניה לחם גדודו בקרב בינת ג'בייל, שבו נהרגו שמונה לוחמים ובהם הסמג"ד רועי קליין הי"ד. ביולי 2006, בתקרית אחרת נפצע קשה מטיל, כף רגלו הימנית נקטעה, והוא נפגע במספר מקומות נוספים. באשפוזו חוברה כף רגלו מחדש והוא עבר טיפול ושיקום במשך כשנה. הוא הוגדר כנכה צה"ל).

כולם, מימין ומשמאל, מבינים שהפסילה אינה של הערבים כי הם ערבים. אין בכלל קשר לעובדה שהם ערבים, ואין כאן פסילה של 30 אחוז מערביי ישראל. ההתנגדות נובעת אך ורק מהעמדות של הח"כים הערבים, ובראשם התנגדותם לקיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

בשנת 2010 הייתי כתב של העיתון 'בקהילה'. המשימה הראשונה שקיבלתי היתה לראיין את אחמד טיבי - 'גימיק' מתוכנן מראש שבו מתנחל מראיין את מנהיג המפלגה הערבית המובילה. זה לא היה ראיון סימפטי.

מה שהתחיל כראיון - שאלה מול תשובה - הפך בין רגע לוויכוח, שגלש מהר מאד להתנצחות. טיבי הירצה, והתווכח, וכמובן גם אני.

כך שראיון הוא אולי לא התיאור המדוייק של מה שהיה שם. ולמרות זאת, לא הרבה מתנחלים זכו להתעמת פנים אל פנים עם אחמד טיבי, ואני משער שגם לטיבי לא יצא הרבה פעמים לשבת בחדר אחד עם מתנחל קלאסי ולהתווכח איתו. לא היה כאן שום ביום. השיחה היתה אותנטית לחלוטין. לכן גם לא היו הפתעות משום צד. מראש טיבי לא התיימר לשכנע אותי שהוא צודק, וגם לי לא היתה יומרה לשכנע אותו שאני צודק. החלק המשמעותי ביותר בראיון היה דווקא במשפט הסיום שלו. טיבי היה נחרץ: "בניגוד לראיונות אחרים הראיון הזה לא יסתיים בלחיצת ידיים. אני אמרתי לך מה דעתי על מתנחלים. כשאתה תהיה אזרח במדינת ישראל היחס שלי אליך ישתנה". לא נעלבתי.

ובוויכוח על אופייה של מדינת ישראל, הדברים של אחמד טיבי היו ברורים ונחרצים, נטולי כל פוזות: "אני רוצה שהערבים במדינת ישראל יוכרו כמיעוט לאומי ולכן ההגדרה צריכה להיות 'מדינת כל לאומיה'".

כשהזכרתי לו שמדינת ישראל מיום היווסדה היא מדינה יהודית ודמוקרטית, בדיוק כמו שקובעת מגילת העצמאות, תגובתו היתה: "שני הערכים האלה לא יכולים לגור אחד עם השני. אם אתה דמוקרטי אתה מאמין בערך השוויון. מצד שני אתה אומר היא יהודית. כלומר אתה מגדיר את המדינה בהגדרה אתנית לאומית דתית, שבה יהודי גובר על ערבי בתוך מדינת ישראל רק בגלל שהוא יהודי. כך אתה מבטל את ערך השוויון, ולכן שני ערכים מנוגדים לא יכולים לדור אחד עם השני. זה לא כמו שבית המשפט העליון אמר שיש ניגוד מסויים ומתח בין שני הערכים הללו. איזה מתח? מלחמת קיום יש בין שני הערכים הללו. ולכן אתה צריך להיות גלוי. אתה רוצה מדינה יהודית. נקודה. לא חשוב לך הדמוקרטי. אי אפשר גם וגם".

אין הסבר טוב יותר מהדברים שאמר לי אחמד טיבי לפני 15 שנה, שמהם הוא לא חזר בו עד היום, למה המפלגות הערביות, שכולן באותה דעה של אחמד טיבי ומפלגתו תע"ל, שמייצגות את רוב האוכלוסיה הערבית לפי רוב הסקרים, לא יכולות להיות חברות בקואליציה, גם אם אחת מהן מצרפת איזה גימיק כמו יואב סגלוביץ' (גימיק ברמה הפוליטית, לא האישית). כל המפלגות הערביות בעד קיומה של מדינת ישראל - אבל לא כמדינה יהודית, אלא כמדינת כל אזרחיה, או כמדינת כל לאומיה, ודמוקרטית. עיקרון 'יהודית ודמוקרטית' ממש לא מדבר אליהם.

יש לכך משמעות מעשית: מדינת כל אזרחיה או מדינת כל לאומיה, מדינה דמוקרטית ולא יהודית כי 'אי אפשר גם וגם' כמו שהסביר לי אחמד טיבי, לא יכולה שהסמל שלה יהיה מנורת בית המקדש היהודי, כפי שנלקחה משער טיטוס ברומא. עמדת המפלגות הערביות ברורה: להחליף את סמל המדינה לסמל רב-לאומי. מדינה כזו גם לא יכולה לשאת דגל כחול-לבן, כי צבעי כחול-לבן נלקחו מצבע הטלית היהודית. חובה להחליף את הדגל. וכמובן ההמנון: המילים 'נפש יהודי הומיה' ו'ארץ ציון וירושלים' ממש לא מתאימות למדינת כל לאומיה. נא לחפש המנון חדש.

וגולת הכותרת, שכבר נדונה לא פעם: חוק השבות. חוק השבות הוא חוק 'גזעני', הוא מתייחס רק ליהודים ולא לשום בן לאום אחר. מדינה דמוקרטית לא יכולה שספר החוקים שלה יוכתם בחוק 'גזעני' שכזה, שהזכות לעליה לארץ היא רק למי שהוא יהודי. נא לבטל את החוק, ולאפשר לכל אדם בעולם לעלות ארצה ולהפוך לאזרח מדינת כל לאומיה. 5 מיליון פלשתינים במחנות הפליטים, למשל.

שלא יהיה ספק: המחיר של צירוף המפלגות הערביות לקואליציה, יהיה שינוי סמלי המדינה ומחיקת חוק השבות. גם אם הדרישה הזו לא תצוף מיידית אלא בהמשך. הערבים לא פראיירים: גם אם הם יסכימו בשלב הראשון לתמוך בממשלת שינוי מבחוץ 'כדי להעיף את ביבי', המשך תמיכתם בקואליציה, לצורכי העברת חוקים למשל, יהיה בתמורה הנדרשת.

זו גם דעתו של מנסור עבאס, למרות שאחרי בחירות 2021 הוא הסכים, באורח נדיר, לוותר על הדרישות הללו ולהתמקד בזכויות אזרח ולא זכויות לאומיות - כמו ה'זכות' לשימור בניה בלתי חוקית בנגב.

אל תזדהו עם ההמנון - תכבדו אותו!

לכן יש הרבה צדק בדרישה, שאת הקואליציה ירכיבו רק מפלגות ציוניות. לא 'רוב יהודי' - כי גם יוסף חדאד או איוב קרא או תא"ל (מיל') אמאל אסאד או או אלוף (מיל') כמיל אבו רוקון או חברי הטוב נאיל זועבי מכפר נין הם שותפים לגיטימיים לכל קואליציה - אלא רוב ציוני.

המבחן צריך להיות מבחן הדגל וההמנון. לכל אזרח ישראלי הזכות להיות חבר כנסת, אבל שותפות בממשלה יכולה להיות רק למפלגה שחבריה מניפים את דגל ישראל, בבתיהם ובמשרדיהם, ועומדים דום בשירת המנון המדינה (כי אולי לא כולם מכירים את כל מילות ההמנון).

ישאל הקורא בצדק 'ומה עם החרדים'? הרי גם הם, בוודאי רבותיהם, לא מניפים את דגל ישראל, ולא עומדים דום בשירת ההמנון. ועל כך אשיב: בדיוק כך. 'אין הכי נמי' (המשפט הזה נאמר כדי שתלמידי הישיבות יבינו למה אני מתכוון). החרדים אמנם לא שוללים את ישראל כמדינה יהודית, אבל אם חברי הכנסת החרדים לא מניפים דגל ולא שרים את ההמנון, גם הם פסולים לקואליציה. בדיוק כמו המפלגות הערביות.

אחמד טיבי - שוב אחמד טיבי - אמר פעם בהתרסה באחד הפאנלים, שבישראל מי שלא מניף כל יום מעל הבית שלו דגל ישראל מסומן מיד כאזרח לא נאמן (או משהו כזה. הדברים נכתבים מהזיכרון). ואף אחד לא הסביר לו: אתה ממש לא חייב להניף את דגל ישראל כל יום. מספיק אם תניף אותו מעל הבית שלך רק יום אחד בשנה - ביום העצמאות!

ושאלה קלאסית נוספת: אתה באמת מצפה שערבי יזדהה עם המילים 'נפש יהודי הומיה'? לא, אני לא מצפה שיזדהו עם ההמנון. אני מצפה בפירוש שיכבדו אותו. כשיהודי אזרח בריטניה שר את המילים 'אל נצור את המלך', יכול להיות שהוא חושב בכלל על דוד המלך. אבל אלו מילות ההמנון הבריטי, וכאזרח הוא מכבד את המנון מדינתו.

זו בדיוק הדרישה שלי מכל אזרחי ישראל, ומי שלא עומד בה, יהודי או ערבי, לא יכול להיות חבר בקואליציה ממשלתית ולכהן כשר בממשלת ישראל.

עובדי רפואה בבי"ח רמב"ם

ומילה גם על האוכלוסייה הערבית. אסור לדבר בהכללות, בלי שום התפלפלות ובלי שום התפלספות. יש ערבים אוהבי ישראל, יש מוסלמים שוחרי טוב וחפצי דו-קיום. יוסף חדאד לא בודד.

ובכל זאת - בלי שמץ של גזענות, יש מספיק סיבות ליחס 'כבדהו וחשדהו' כלפי כלל האוכלוסיה הערבית. והסיפור שהתרחש בשבוע שעבר עליו סיפר האב השכול יהושע שני בבית החולים רמב"ם יעיד על כך. בית החולים הכחיש וטען כי "לאחר בירור האירוע, אנו דוחים טענות ליחס לא הולם למטופל".

יחליט כל אחד למי הוא מאמין, לאב שכול שבנו הקצין נהרג במלחמה ואחיינו היה אחד החיילים, או לדובר בית החולים שמעסיק את אותם עובדים. לי התשובה ברורה.